הקדוש ברוך הוא אומר למשה רבנו: "בֹּא אֶל פַּרְעֹה, כִּי אֲנִי הִכְבַּדְתִּי אֶת לִבּוֹ... לְמַעַן שִׁתִי אֹתֹתַי אֵלֶּה בְּקִרְבּוֹ, וּלְמַעַן תְּסַפֵּר בְּאָזְנֵי בִנְךָ וּבֶן בִּנְךָ". כל תכלית מכות מצרים, כל הניסים העצומים, נועדו לדבר אחד: שיסופר עליהם, מדור לדור. פרק זה עוקב אחר שני לימודים על העוצמה הטמונה בסיפור הניסים.
מגלה הזוהר הקדוש דבר מרגש ביותר: מי שמספר בשבח יציאת מצרים ושמח כשהוא מספר, מזומן לו להיות שמח בשכינה בעולם הבא. אומר הזוהר: הקדוש ברוך הוא, כביכול, מכנס את כל פמליא של מעלה ואומר להם: "בואו, שמעו את סיפור השבח שמספרים בניי, ואת שמחתם בפדות שעשיתי להם". וכשהמלאכים שומעים, הם מודים ומשבחים גם הם לקדוש ברוך הוא, ואז, אומר הזוהר, "נוֹסָף לוֹ חַיִל וּגְבוּרָה לְמַעְלָה" — כביכול, ישראל, בסיפורם, נותנים כוח לקדוש ברוך הוא, ממש כמו מלך שמשבחים את גבורתו וגדולתו.
ומסיים הזוהר בעיקר הדבר: לא רק סיפור יציאת מצרים, אלא חובה על כל אדם לשבח תמיד את הקדוש ברוך הוא לפרסום נסו, לספר תמיד לפני ה' ולפרסם כל נס פרטי שעשה עמו, ולהודות עליו. ולכאורה תמוה: הרי הקדוש ברוך הוא יודע הכול, למה צריך לספר לו? אלא, כפי שאדם המפרסם חייב לספר על נס שנעשה עמו, כך חייב לספר לקדוש ברוך הוא — כי אותם דיבורים עצמם עולים למעלה, מלאכי מעלה מתקבצים ורואים אותם, וכולם מודים לקדוש ברוך הוא. כוח הסיפור עולה למעלה ועושה שבח גדול לקדוש ברוך הוא.
יש נידון בין הראשונים אם ההלל בחגים הוא מצווה מן התורה או מדרבנן. הסמ"ק (מצווה קמ) לומד ממקרא "הוּא תְהִלָּתְךָ" שיש מצווה תמידית להלל את ה'. יש הלומדים מ"וְלֹא תְחַלְּלוּ אֶת שֵׁם קָדְשִׁי" — שאם "אל תחלל" הוא איסור, בהכרח יש חיוב "אמור קדוש" — לשבח. והתשב"ץ לומד מ"קֹדֶשׁ הִלּוּלִים לַה'" — הנאמר על פירות שנה רביעית — שיש חיוב להלל את ה' כשקורה דבר טוב. ומביא מדרש "אלה הדברים" שלוש הוכחות — מן התורה, מן הנביאים ומן הכתובים — שיש חובה לתת שבח על מעשה נס: מן התורה — "לְמַעַן תְּסַפֵּר"; מן הנביאים — "חַסְדֵי ה' אַזְכִּיר, תְּהִלֹּת ה'"; מן הכתובים — "אֱלֹקִים בְּאָזְנֵינוּ שָׁמַעְנוּ... יְדוֹעוּ לַה' חַסְדּוֹ וְנִפְלְאוֹתָיו לִבְנֵי אָדָם".
🕯️ המטבע שקרס והציל
מסופר על יהודי שגר בגרמניה, וכשעלה היטלר לשלטון, נתן הקדוש ברוך הוא בליבו החלטה למכור את כל נכסיו ולעזוב את הארץ. המיר את כל כספו למטבע יציב לכאורה — הרובל הרוסי — ועבר להולנד, שנחשבה מדינה שקטה וניטרלית, בטוחה מהנאצים. בהתחלה הלך הכול כשורה. יום אחד הגיע היהודי הביתה חיוור ומבוהל: הכלכלה הרוסית קרסה, והרובל, כל חסכונות המשפחה, הפכו לנייר חסר ערך. אמר לאשתו: "כל מה שחסכנו לא שווה מאומה". תחושת האובדן הביאה אותו להחלטה נוספת: לעזוב את הגולה כליל ולעלות לארץ ישראל. תוך ימים ספורים מכר את שנותר, ועלה לארץ הקודש.
מי שמכיר את ההיסטוריה יודע: הולנד הייתה מהמדינות הראשונות שכבשו הנאצים, והביאו את יהודיה לאושוויץ כבר בימים הראשונים לכיבוש. אילו לא קרס הרובל, סביר שאותו יהודי היה נשאר עוד זמן בהולנד — ונשלח, חלילה, לאותו גורל. הוא הבין: קריסת הרובל, שנראתה לו אז כאסון גמור, הייתה הצלתו ממש.
אותו יהודי לא הסתפק בכך שהאמונה הזו נטעה בליבו שלו — הוא רצה לחנך גם את ילדיו ברוח זו. שמר חלק מהרובלים חסרי הערך, ולאחר שהגיע לארץ ישראל, הניחם במסגרת מיוחדת בביתו — למען ידעו כל באי ביתו, ולמען ידעו בניו ובני בניו, את הנס הגדול שנעשה לו על ידי אותם רובלים. וזהו בדיוק "לְמַעַן תְּסַפֵּר בְּאָזְנֵי בִנְךָ וּבֶן בִּנְךָ" — לחנך את הדורות הבאים לדעת שכל מה שעושה הקדוש ברוך הוא הוא לטובה.
מבאר הזוהר הקדוש בפרשת בא: כשעם ישראל מודים ומשבחים על יציאת מצרים, קורא הקדוש ברוך הוא למלאכים ואומר: "ראו, בניי החביבים, המשבחים ומודים אותי, מפארים אותי". וכותב הרמ"ק בספרו "אור החמה": כשעם ישראל מספרים ביציאת מצרים, מתחדשים כל האורות שהיו ביציאת מצרים — כל הניסים, כל המופתים — ויורדים מחדש אל אותו אדם שמודה לה' על כך.
ומובא בספרים הקדושים שכל הצרות כלולות בשם "מצרים" (מלשון "מיצר"). כל אדם הנמצא באיזה מיצר, בכל צרה שהיא, יכול לצאת ממנה אם הוא יודע לשבח ולפאר את ה' על נס יציאת מצרים — כי בכך הוא ממשיך אליו את אותם האורות שהיו אז. וכשם שעם ישראל היו אז במצב הכי קשה שלהם — במ"ט שערי טומאה, "מְאַט מְעָט אֲגָרְשֶׁנּוּ" — ובכל זאת זכו לישועה ולניסים גלויים, כך כל אדם, בכל דור, אם רק ידע לשבח את ה' על יציאת מצרים, יכול להמשיך את אותם אורות ולזכות לכל נס וישועה שהוא צריך.
וכך כותב החתם סופר: כשאדם מספר יציאת מצרים, הוא ממשיך את אותו שפע אלוקי שירד אז. וזהו הטעם שחז"ל תיקנו להזכיר יציאת מצרים תמיד — בוקר וערב בתפילה, בברכת המזון, ובעשרות מצוות שהן זכר ליציאת מצרים.
ומבאר בכך היסמח ישראל את מבנה ההגדה של פסח: "מַתְחִיל בִּגְנוּת וּמְסַיֵּם בְּשֶׁבַח". לא רק שהעם עצמו עבר מגנות לשבח — אלא שכל אדם, בעצם הסיפור, מתחיל ב"גנות": מתאר עצמו, איך שהוא, לפני שסיפר, נמוך ומגונה. אבל בעצם היותו מספר ומשבח, בסוף הסיפור עצמו הוא כבר "משובח" — יצא מכל המיצרים שלו, בגשמיות וברוחניות. וכן כותב המשנת חסידים, מגדולי המקובלים הקדמונים: "כָּל הַמַּרְבֶּה לְסַפֵּר בִּיצִיאַת מִצְרַיִם הֲרֵי זֶה מְשֻׁבָּח" — פירושו: עצם הסיפור הוא סימן לכך שהמספר עצמו "משובח", וככל שאדם מספר יותר, כך הוא ממשיך יותר חסדים והארות מלמעלה, גדולות עד שכל הצרות והייסורים מתבטלים מולן.
וכן מבאר הבית הלוי את "עָז וְזִמְרָת יָ־הּ" — עם ישראל שרו שירה לה' גם על השעבוד עצמו, שכן בזכותו התגלגלו כל אותם ניסים שבהם ראו כולם כיצד ה' שולט בדומם, בצומח, בחי ובמדבר. השעבוד עצמו היה, בסופו של דבר, הכנה לזיכוך ולקבלת התורה. וכפי שכותב הבן איש חי בשם הגמרא: הקדוש ברוך הוא "גובה" מן האדם מתוך מה שכבר נתן לו (בבחינת האלמנה בתרנגולותיה, העני בגיזתו) — ואם אדם מבין זאת, יודע להודות לה' על כל מצב, שכן הכול לטובתו. וברמז נאה: גימטרייה של "חוב" — שש עשרה; ו"טוב" — שבע עשרה; אם רק יוסיף אחד — הקדוש ברוך הוא, ה"אחד" — הופך כל חוב לטוב.
יהי רצון שנזכה כולנו לספר תמיד בשבחו של הקדוש ברוך הוא, ובכך נמשיך על עצמנו את אור הגאולה בכל מצב ובכל עת.